או, למה לא חייבים לשמוע את נקודת המבט הגברית ברומן הרומנטי. אחד הספרים האהובים עלי הוא גאוה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן. אני מודה שלא קראתי אף אחד מהספרים האחרים שלה, ואם קראתי אני ממש לא זוכרת. את גאוה ודעה קדומה קראתי יותר מפעם אחת, גם בתרגום של אהרון אמיר וגם בתרגום של עירית לינור. אם יצא בעתיד עוד תרגום, אני מניחה שאקרא אותו גם. כמובן שצפיתי בסדרה הנהדרת של הבי.בי.סי עם קולין פירת' ובסרט מ-2005 עם קירה נייטלי ועוד שלל גרסאות מודרניות עם גיבור יהיר ובלתי נסבל וגיבורה שחושבת

תמיד הייתי תולעת ספרים וההספקים שלי היו גדולים. לרוב זה בכלל לא היה קשור לאיכות. אהבתי לקרוא ואני עדיין אוהבת, המון. קראתי בספריה, לקחתי שני ספרים הביתה וכשנגמר לי, קראתי אנציקלופדיות או ספרים מהספריה של ההורים שלא בהכרח התאימו לגיל שלי. כשגיליתי בספריה של דודה שלי את הספרונים של מילס אנד בון, לא יכולתי להפסיק לקרוא. הבנות הצעירות והתמימות שאבא שלהן מכריח אותן להנשא לשותף העסקי השתקן והמסוקס, הו... כמה זה היה רומנטי. ככל שהתבגרתי התחלתי לתעב את הטרופ הזה ספציפית, ובכלל רומני

למרות שממש ניסיתי אני לא מצליחה לקרוא ספר באנגלית ברצף. אני לא מצליחה להתרכז, אני חוזרת שוב ושוב לאותה פסקה וזה מתסכל אותי. לכן, כשגיליתי את ספרי השמע, התמכרתי. אני שומעת ספרים ברכב, בנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה. מקשיבה תוך כדי בישול, קיפול כביסה ושאר עבודות בית משמימות וכמובן בהליכות וטיולים עם הכלבה. לעיתים אני מרגישה שהספר פשוט נכתב לאודיו. אמנם אין לי יכולת אמיתית להשוות, כי לא קראתי, אבל נראה לי שלא הייתי שומעת בראש את הטון המדוייק שבו בחרה המקריאה וגרם לי להתגלגל מצחוק. הס